פרק ב': דיני זכויות יוצרים ודיני העיצובים - ההגנות והתכליות

1. ההגנה על זכויות יוצרים

ההכרעה לגבי היקף ההגנה נגזרת במידה רבה מן התכליות העומדות בבסיס ההגנה המוענקת במסגרת הדינים השונים. במשפט הישראלי הגישה המקובלת להצדקת ההגנה על זכויות יוצרים היא גישת התמריץ, לפי גישה זו תכלית ההכרה בזכות יוצרים היא עידוד יצירה והפצה של ביטויים, יצירות וטובין מופשטים נוספים. התכלית מושגת באמצעות מתן תמריץ כלכלי בדמות הגנת זכות יוצרים. גישה זו מעמידה במרכז את הרצון לקדם את הרווחה הציבורית ולהעשיר את נחלת הכלל.

לצד גישה זו, דיני זכויות היוצרים נשענים גם על הרצון להגן על האינטרסים הפרטיים של היוצר; התפיסה היא שיש לגמול ליוצר על המאמץ ועל המשאבים שהשקיע בהפקת היצירה, ולהכיר בזכותו ליהנות מפרי עמלו {ראו ע"א 5977/07 האוניברסיטה העברית בירושלים נ' בית שוקן להוצאת ספרים בע"מ, פורסם באתר נבו (2011); להרחבה בדבר גישת התמריץ וגישות נוספות, ראו גיא פסח "הבסיס העיוני להכרה בזכות יוצרים", משפטים לא(2) 359 (2001); ראו גם ליאור זמר "החופש ליצור" קניין רוחני: עיונים בינתחומיים 99 (מרים מרקוביץ-ביטון וליאור זמר עורכים, עורך משנה אביב גאון, 2015); ע"א 1248/15 Fisher Price Inc נ' דוורון - יבוא ויצוא בע"מ, תק-על 2017(3), 9623 (2017)}.

2. ההגנה על עיצובים - "מדגמים"

תכלית ההגנה על מדגמים דומה במידה רבה. כב' השופט מ' אילן עמד עליה ב- ע"א 3406/96 {סלע חברה למוצרי בטון בע"מ נ' אקרשטיין תעשיות בע"מ, פורסם באתר נבו (1999)}:

"המדגם מיועד להעניק לבעליו בלעדיות על עיצוב חדש או מקורי. ההגנה נועדה לקדם את אינטרס הפרט, יוצר הצורה ואת אינטרס הכלל בפיתוח וביצירה. האינטרס המוגן הוא הקניין בצורה עצמה. הגדרת הזכות והיקפה נמדדת לפי הצרכים המיוחדים של הצורה התעשייתית (כעולה מן ההגדרה). העיצוב התעשייתי משמש מקדם המכירות הראשוני של המוצר, איש יחסי הציבור, של המוצר התעשייתי. משום כך הועבר מרכז הכובד לפוטנציאל הצורני של העיצוב לעין הצרכן. הצורה צריכה למשוך את עין הצרכן הרלבנטי, ומשיכת העין אינה מתמצית במראה אסתטי כלשהו אלא ביסודות צורניים, שיש בהם כדי להשפיע על בחירת הצרכן."

{ראה גם ע"א 7125/98 מיפרומאל נ' קליל, פ"ד נז(3), 702, 709 (2003)}

3. מושא ההגנה השונה

התכליות העומדות בבסיס הדינים דומה, אולם מושא ההגנה שונה. ההגנה בזכויות היוצרים נועדה להגן על יצירות מקוריות ומוקנית לטווח רחב של יצירות: יצירות ספרותיות, יצירות אמנותיות ועוד.

למונח "יצירה" ניתנה בפסיקה פרשנות מרחיבה. כיצירות בנות הגנה הוכרו, בין היתר, לוח ניכויי מס הכנסה {ע"א 136/71 מדינת ישראל נ' אחימן, פ"ד כו(2) 259 (1972)}; שלטי פרסומת {ע"א 360/83 סטרוסקי בע"מ נ' דת ויטמן בע"מ, פ"ד מ(3), 340 (1985)}; אמצעי המחשה להוראת חשבון {ע"א 4500/90 הרשקו נ' אורבוך, פ"ד מט(1), 419 (1995)}; וכן דמויות מצויירות {רע"א 2687/92 גבע נ' חברת וולט דיסני, פ"ד מח(1), 251 (1993)}.

לעומת-זאת, דיני המדגמים נועדו להגן על צורתם המיוחדת של מוצרים העונה על דרישת משיכת העין, ונשללת ממוצרים שצורתם פונקציונלית בלבד {ע"א 1248/15 Fisher Price Inc נ' דוורון - יבוא ויצוא בע"מ, תק-על 2017(3), 9623 (2017)}.

4. תחומי החפיפה בין שתי מערכות הדינים

בין שתי מערכות הדינים ייתכנו תחומי חפיפה, בעיקר בכל הקשור ליצירות פונקציונליות { ע"א 513/89 Interlego A/S נ'Exin Lines Bros. S. A., פ"ד מח(4), 133 (1994)}. תיתכן חפיפה גם בתחומי עיצוב אחרים, כגון יצירות ארכיטקטוניות {ראה מאיר נועם "ההגנה בישראל על יצירות ארכיטקטוניות כמדגם" עיוני משפט טו 343 (1990)}.

עם-זאת, כל אחת ממערכות הדינים מקנה הגנה בעלת אופי שונה.

בעל זכות יוצרים ביצירה נהנה מן הזכות הבלעדית ליצור עותקים של היצירה; לייצר יצירות נגזרות; להפיץ עותקים של היצירה; ולהציג את היצירה בפומבי.

בעל המדגם, לעומתו, זכאי למנוע מאחרים לייצר, להשתמש, ולמכור את המדגם.

דוגמא לשוני בהיקף ההגנה שמעניקות מערכות הדינים היא יצירה עצמאית. שני יוצרים יכולים, בתיאוריה, ליצור יצירות אמנות זהות, ושניהם ייהנו מהגנת זכות יוצרים כיוון שכל אחת מן היצירות נוצרה באופן עצמאי, ולא הועתקה.

לעומת-זאת, זכות במדגם - משנרשמה - מעניקה מונופול מוחלט במדגם, ויצירה עצמאית אינה יכולה לשמש כהגנה.

גם משך תקופת ההגנה, אשר נגזר במידה רבה מאופי ההגנה, שונה. תקופת ההגנה על מדגם קצרה באופן משמעותי מתקופת ההגנה על זכות יוצרים. בחוק הקיים ההגנה על מדגם ניתנת להארכה עד ל- 15 שנים לפני שהמדגם עובר לנחלת הכלל, בעוד זכות היוצרים תקפה ל- 70 שנה לאחר מות היוצר.

הבדל חשוב נוסף בין הדינים הוא דרישת הרישום. כדי לזכות בהגנת זכות יוצרים אין היוצר צריך לנקוט כל פעולה, בעוד שעל-מנת לזכות בהגנת דיני המדגמים נדרש רישום של המדגם.

5. הגדרת היחס - שלושה פתרונות

תחומי החפיפה ואופייה השונה של ההגנה שמעניקים הדינים מחייבים להגדיר את היחס בין דיני המדגמים לדיני זכויות היוצרים. ככלל, ניתן להבחין בין שלושה פתרונות מקובלים להתמודדות עם שאלת החפיפה בין הדינים:

א. תחולה מצטברת ומקבילה  - תחולה מצטברת ומקבילה. הזכויות מצטברות זו לזו אם החפץ עונה על הדרישות של שתי מערכות הדינים;

ב. תחולה מצטברת וחלופית - תחולה מצטברת וחלופית, שבמסגרתה הזכויות מצטברות, אך ההגנה חלופית או מוגבלת;

ג. תחולה בלעדית של אחד ההסדרים - תחולה בלעדית של אחד מן ההסדרים, בה הזכויות מוציאות זו את זו לפי מפתח מסויים {ראה ת"א (מחוזי מרכז) 5311-04-08 נרקיס ואח' נ' מיקרוסופט ישראל בע"מ ואח', פורסם באתר נבו (2010)}.

ישנם טיעונים בעד וכנגד כל אחת מן החלופות האפשריות בהיקף החפיפה בין דיני זכויות היוצרים לדיני המדגמים. כך, הענקת הגנה למדגם שלא נרשם באמצעות זכות היוצרים עלולה להטיל מגבלות ולגרוע מן הוודאות המושגת באמצעות רישום; הענקת זכות יוצרים לעיצוב תעשייתי שרמת המקוריות שלו נמוכה, עלולה לגרוע מאופיה המיוחד של זכות היוצרים.

לעומת-זאת, ניתן לטעון כי חרף הדמיון בין הזכויות, קיים שוני ענייני ביניהן, ולכן יש מקום לקבוע משטר של הגנה משלימה. לפי עמדה זו, היעדרה של הגנת זכות יוצרים במוצרים הכשירים להירשם כמדגם עלולה לפגוע ביצרנים קטנים, אשר לא נקטו בהליכי רישום בשל חוסר מודעות או חוסר כדאיות כלכלית.

בנוסף, חלק מן המוצרים הכשירים להגנת מדגם, דוגמת מוצרים בשוק האופנה, מתאפיינים בחיי מדף קצרים, והליכי הרישום הנדרשים כדי לזכות בהגנת מדגם עלולים לארוך זמן רב מדי מכדי להקנות להם הגנה אפקטיבית.

6. ההסדרה החקיקתית במשפט הישראלי

בדין הישראלי, היחס בין שתי מערכות הדינים מוסדר במסגרת החקיקה העוסקת בזכויות יוצרים. סעיף 22(1) לחוק זכות יוצרים, 1911, ההסדר החקיקתי שחל קודם כניסתו לתוקף של חוק זכות יוצרים, קבע בסעיף זה כי:

"(1) חוק זה לא יחול על מדגמים הראויים להרשם על-פי חוק הפטנטים והמדגמים, 1907 פרט למדגמים שאם אמנם ראויים הם לרישום אינם משמשים ואינם מכוונים לשמש כדגמים או כדוגמאות המוכפלים על-ידי תהליך תעשייתי.

(2) אפשר לקבוע תקנות כלליות על-פי סעיף 86 מחוק הפטנטים והמדגמים, 1907, הקובעות את התנאים שבהם יחשב מדגם כמשמש למטרות האמורות לעיל."

בשנת 2008 נכנס לתוקפו חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007, וההסדר שבסעיף 22(1) לחוק הישן הוחלף בסעיף 7 לחוק, הקובע:

"על-אף הוראת סעיף 4, לא תהא זכות יוצרים במדגם כהגדרתו בפקודת הפטנטים והמדגמים, אלא-אם-כן המדגם אינו משמש ואינו מכוון לשמש לייצור תעשייתי; השר רשאי לקבעו תנאים שבהתקיימם ייחשב מדגם כמשמש לייצור תעשייתי."

במסגרת חוק העיצובים שנתקבל, שונה נוסחו של סעיף 7 כך שיתאים למינוח החדש שבחוק העיצובים, וכעת נוסחו כך:

"על-אף הוראות סעיף 4, לא תהא זכות יוצרים במדגם כהגדרתו בפקודת הפטנטים והמדגמים או בעיצוב כהגדרתו בחוק העיצובים, התשע"ז-2017, אלא-אם-כן המדגם או העיצוב אינו משמש ואינו מכוון לשמש לייצור תעשייתי; השר רשאי לקבוע תנאים שבהתקיימם ייחשב מדגם או עיצוב כמשמש לייצור תעשייתי."

במסגרת הדיונים על הצעת חוק זכות יוצרים הובהר במפורש שסעיף 7 לחוק נועד להשאיר על כנו את ההסדר שקדם לו, היינו כי זכות היוצרים תישלל מקום בו עסקינן במדגם הראוי להרשם ככזה, ולא ממדגם רשום בלבד.

דומה גם כי פרשנות אחרת, לפיה תישלל הגנת זכות יוצרים רק מחפץ שנרשם כמדגם, תסכל את כונת המחוקק, אשר ביקש לקבוע תחולה בלעדית, ועלולה ליצור תמריץ ליוצרים לותר על רישום המוצר כמדגם, כדי ליהנות מן ההגנה של זכות יוצרים.

מדגם, לפי סעיף 2 לפקודת המדגמים, "אין פירושו אלא קווי דמות, צורה, דוגמה או קישוט שמייחדים לכל חפץ על-ידי תהליך או אמצעי תעשייתי, אם בעבודת יד או במכונה או בפעולה כימית, בצורה נפרדת או מחוברת, הבולטים לעין - רואה בסחורה המוגמרת, ואפשר להבחינם רק במראית עין, אבל אין המונח כולל כל שיטה או עיקר של בניין או כל דבר שאינו בעיקרו אלא התקן מיכני".

תקנה 72 לתקנות המדגמים מגדירה כי ייצור תעשייתי של מוצר הוא ייצורו ביותר מחמישים יחידות.

הוראות חוק אלה אינן קובעות מבחן מהותי להכרעה אם מוצר מסויים ראוי להגנת זכות יוצרים או להגנת מדגם, אלא קובעות הסדר שלילי, לפיו אין להעניק להגנת זכות יוצרים במדגם אם הוא מיוצר - או מיועד להיות מיוצר - בייצור תעשייתי.

7. פסיקת בתי-המשפט - פסיקות סותרות

עיון בפסיקה מלמד על הכרעות סותרות בשאלת יישומו של סעיף 22(1) לחוק הישן וסעיף 7 לחוק הנוכחי, קרי שלילת זכות יוצרים ממוצרים הכשירים להירשם כמדגם.

בתי-המשפט המחוזיים פסקו זה מכבר, על בסיס החוק הישן, כי אין הגנת זכות יוצרים, בשל החריג הקבוע בסעיף 22(1) לחוק הישן, בקוביות משחק {ת"א (מחוזי ת"א) 331/85 Exin Lines Bros. S.A. נ' InterlegoA/S, פ"מ תש"מ(2) 410 (1986)}; עיצוב האמנותי של פמוטות המיוצרים באופן תעשייתי {ת"א (מחוזי ת"א) 26065/01 הצורפים בע"מ נ' אייכנבוים תעשיות כלי כסף בע"מ, פורסם באתר נבו (2002)}; אביזרים נלווים של בובות {ת"א (מחוזי ת"א) 391/98 Hasbro International Inc. נ' עולם הצעצועים בע"מ (1998), פורסם באתר נבו} או עיצוב בגדים {ת"א (מחוזי ת"א) 1311/04 אלקריף נ' קארקה בע"מ, פורסם באתר נבו (2010)}.

מנגד, נפסק כי תינתן הגנת זכות יוצרים ללוח משחק {ת"א (מחוזי ת"א) 2428/01 Koninklijke Housemann נ' לי-דן סוכנויות בע"מ, פורסם באתר נבו (2006)} וכן לתכשיטים {המ' (מחוזי ת"א) 11001/95 מיכל נגרין עיצובים בע"מ נ' שארם - תכשיטים ישראליים מקוריים בע"מ, פורסם באתר נבו (1995)}.

מאז כניסתו לתוקף של חוק זכות יוצרים, נפסק על-פי סעיף 7 לחוק, כי עיצוב על גבי שעון לא יזכה להגנת זכות יוצרים {ת"א (מחוזי ת"א) 23036-09-13 Ice S.A נ' טיים קונספט 1999 בע"מ, פורסם באתר נבו (2014)}, וכן גופנים {ת"א (מרכז) 5311-04-08 נרקיס ואח' נ' מיקרוסופט ישראל בע"מ ואח', פורסם באתר נבו (2010)}. פסיקות אלה מלמדות, כי לא הובהר די הצורך מהו ההבדל בין המוצרים המצדיק מתן הגנת זכות יוצרים לחלקם, ושלילתה מחלקם.

בעניין אינטרלגו, ביקשה היצרנית של יחידות משחק {קוביות} מסוג "דופלו" לקבל הגנת זכות יוצרים בהן. בעוד כב' השופטת ד' דורנר הציעה לדחות את הערעור כיוון שנוצר, לשיטתה, השתק שיפוטי, בחר כב' הנשיא שמגר לבחון את היחס בין דיני המדגמים לדיני זכויות היוצרים, ותוך ניתוח סעיף 22(1) לחוק זכות יוצרים הישן. נקבע, כי קוביות הדופלו אינן עונות להגדרת יצירת אמנות, לפי נוסחו של סעיף 35 לחוק דאז, ולכן אינן זוכות להגנת זכות יוצרים. לשיטתו, הגנה על מוצרים פונקציונליים - קרי, מדגמים או מוצרים הכשירים להרשם כמדגם - צריך שתעשה במסגרת הקטגוריה של "מלאכת אמנות", כדי לשמור על האיזון בין האינטרס האישי של היוצר לבין החשש מפני צמצום מרחב האפשרויות של יוצרים עתידיים.

לכן, כדי שמוצר פונקציונלי יזכה להגנת זכות יוצרים נדרשת ממנו, בנוסף לדרישות היצירתיות והמקוריות, גם אמנותיות.

כב' הנשיא שמגר ציין בחוות-דעתו מספר מבחנים אפשריים לדרישת האמנותיות, ומצא כי המבחן המתאים הוא "מבחן כוונת היוצר". לפי מבחן זה, "יש לבדוק... אם היוצר, בעיצוב צורת המוצר, הביא בחשבון גם שיקולים שאינם מוכתבים על-ידי השיקול הפונקציונלי או השיקול התועלתני" {שם, עניין אינטרלגו, עמ' 180}. ואולם לעמדת כב' הנשיא שמגר, מבחן זה אינו מספיק להתמודדות עם הבעיה של צמצום עולם הצורות, ולכן יש להתייחס גם לתוצאה עצמה, ולעשות שימוש ב"מבחן הבחירה".

יודגש, כי כב' הנשיא שמגר לא נדרש בסופו-של-יום לשאלת תחולתו של סעיף 22(1) לחוק הישן בנסיבות אותו עניין, משעה שקבע כי אין זכות יוצרים בקוביות המשחק.

נוכח לשון סעיף 7 לחוק, אין מקום למתן הגנת זכות יוצרים למוצר הכשיר להירשם כמדגם, ללא צורך בבחינה האם תעמוד לו הגנת זכות יוצרים, ועל כך להלן.

8. חוק העיצובים, התשע"ז-2017

במסגרת חוק העיצובים, התשע"ז-2017 ביקש המחוקק ליצור משטר חדש של הגנה על מדגמים. כך, פרק ה' לחוק העיצובים מבקש להגן גם על מדגמים לא רשומים, שאינם מוגנים כעת על-ידי הפקודה.

לפי החוק לבעל מדגם לא רשום תוענק הגנה מוגבלת מבחינת תוקפה ומבחינת היקפה. בעוד שתוקפו של מדגם רשום יהיה ניתן להארכה עד 25 שנים {סעיף 39 לחוק}, תוקפו של מדגם לא רשום יהא 3 שנים בלבד {סעיף 65 לחוק}. ההגנה המופחתת מתבטאת גם בכך שבעוד רישומו של מדגם מעניק מונופול לבעל המדגם {סעיף 37(א) לחוק}, בעל מדגם לא רשום יזכה להגנה מפני העתקה בלבד {סעיף 61(א) לחוק}. בדברי ההסבר מובא הרציונל העומד בבסיס הכונה להעניק הגנה גם למדגמים לא רשומים:

"ההסדרים בפרק זה מטרתם משולשת: ראשית, הוראות הפרק נותנות ביטוי לכך שדיני העיצובים חלים גם על עיצובים שהם 'אופנות מתחלפות', אשר חיי המדף שלהם קצרים (דוגמת ביגוד) ומשכך אין זה כלכלי לרשמם. שנית, הוראות הפרק מטרתן להיטיב את מצבם ולהקל על מעצבים ובעלי עיצובים רבים אשר להם עסקים קטנים, והם אינם מעוניינים לשאת בנטל הכלכלי והבירוקרטי הכרוך ברישום, מה שעלול להוביל למצב שלא יזכו כלל להגנה, או לכל הפחות שיהיו שרויים במצב של חוסר ודאות לעניין הגנה אופציונלית שעשויה לעמוד להם או שלא לעמוד להם בהסתמך על הלכת א.ש.י.ר... רציונל זה חל גם לגבי מעצבים בתחילת דרכם. שלישית, ההוראות מחזקות את האינטרס הציבורי בפיתוח עיצובים חדשים."

נעיר, כי היחס בין ההסדר שבחוק המדגמים לבין סעיף 7 לחוק זכות יוצרים לא הוסדר כשלעצמו במסגרת ההצעה {ע"א 1248/15 Fisher Price Inc נ' דוורון - יבוא ויצוא בע"מ, תק-על 2017(3), 9623 (2017)}.

9. "כסא נדנדנה" - כשיר להירשם כעיצוב ("מידגם") והיעדר תחולת דיני זכויות יוצרים

ב- ע"א 1248/15 {Fisher Price Inc נ' דוורון - יבוא ויצוא בע"מ, תק-על 2017(3), 9623 (2017)} בית-המשפט קבע, כי המקרה דנן נופל איפוא בגדרי דיני המדגמים, ועל-כן לא יזכה להגנת זכות יוצרים.

בנדון דידן, עיון בהוראות החוק הרלבנטיות ובראשן סעיף 7 לחוק מלמד, כי המחוקק קבע בצורה מפורשת שמדגמים רשומים או מוצרים הכשירים להירשם כמדגמים לא יזכו להגנה של דיני זכויות יוצרים. זאת - למעט החריג של מוצרים שאינם מיוצרים באופן תעשייתי או מכוונים להיות מיוצרים באופן תעשייתי.

בית-המשפט המחוזי פסק, כי כיסא הנדנדה כשיר להירשם כמדגם. פשיטא, כי המערערות ייצרו את כיסא הנדנדה באופן תעשייתי, גם לפי הגדרת תקנה 72 לתקנות המדגמים וגם במציאות כהוייתה. כאמור, לשון החוק ברורה - אף כי תיתכן ביקורת, כאמור, על ההסדר הקבוע בו - ולפיה אין להעניק זכות יוצרים במוצר הכשיר להרשם כמדגם ומיוצר באופן תעשייתי, ולכן נשללת זכות היוצרים בכיסא הנדנדה כשלם. לפיכך, המערערות אינן זכאיות להגנת זכות יוצרים בכיסא הנדנדה כולו, שלא נרשם כמדגם אך היה כשיר להירשם ככזה.

10. ההתייחסות לדיני עיצובים "שקולה לחלוטין" לדיני מדגמים כלשון הפקודה

כך נקבע ב- עש"א (ת"א) 22300-04-17 ARTISENT נ' רשם הפטנטים, תק-מח 2018(1), 27981 (2018).

11. אריחים אומנותיים המשמשים בדרך-כלל לקישוט בחדרי אמבטיה או בקירות מצופי אריחים

ב- בש"א 16052-04 {פנינה מרון נ' שוקי אשר ואח', תק-מח 2005(1), 19048     (2005)} התובעת-המבקשת מייצרת ומשווקת אריחים אומנותיים המשמשים בדרך-כלל לקישוט בחדרי אמבטיה או בקירות מצופי אריחים. האריחים אינם מוגנים מכוח דיני הפטנטים או דיני המדגמים.

במקרה הנדון, נדונה השאלה, האם זכאית התובעת למנוע העתקה או חיקוי של האריחים המיוצרים ומשווקים על ידיה כאמור?

בית-המשפט הגיע לכלל מסקנה, כי התובעת אינה יכולה להגן על האריחים הנדונים  מכוח  דיני זכות יוצרים. הגנה מכוח דיני הפטנטים או מכוח דיני המדגמים לא נטענה בכתבי הטענות מטעמה.

יחד-עם-זאת, בנתון להוראות האופרטיביות להלן, בית-המשפט דחה את הבקשה:

א. על כל אחד מהמשיבים 1, 2, 3 לנהל רישום נפרד לגבי האריחים נשוא ההליכים באופן שניתן יהיה, בכל עת, לברר את כמויות הייצור, את האריחים ששווקו, את רוכשי האריחים מכל אחד מהמשיבים הנ"ל ואת התמורות שהתקבלו בהתאם על-ידי כל אחד מהמשיבים או מי מטעמם.

ב. על המשיבים לציין באופן ברור על גבי כל אחד מהאריחים המיוצרים ו/או משווקים על-ידיהם את שם היצרן/המשווק ואת מענו וזאת בנוסף להוראות הכלולות בהקשר זה בחוק הגנת הצרכן ובתקנות מכוחו.